כאן גרים בכיף עדית, מיטל ועדן העגל

שני כתבינו, אחד צמחוני והאחר קרניבור, יצאו לבקר בחוות החופש שמצילה בעלי חיים משחיטה ונותנת להם בית חם * היה מוווושלם

מאת לירן וינשטיין ויגאל גלר

כילדים, נהגנו להנעים את קולנו לצלילי השיר "לדוד משה הייתה חווה". הקונוטציה הראשונה שעלתה לנו לראש הייתה שטח מרעה גדול עם פרות, תרנגולות, כבשים הנעים בחופשיות כל היום במרחבים הירוקים שלו. אולם חלומות ילדות ומציאות לחוד. חיות המשק השונות חיות כיום בתוך רפתות, ולולים שאינם מאפשרים להם תנועה, הבחירה החופשית נמצאת בידי בעלי החוות המנתבים אותם כמכווני משמרות הזהב. מדי מספר חודשים, אזרחי ישראל מתוודעים לתחקירים קשים המספרים את תנאי מחייתם ודרכי שחיטתם של חיות המשק.

"לחיות באחווה עם בעלי החיים". עדית ואיילי הטלה ברגע של פינוק. (צילום: תמר אלמוג הלחמי)

במושב עולש הממוקם בלב השרון הוקמה "חוות החופש", המיזם הראשון בישראל לגידול חיות משק שניצלו מן תעשיית הבשר. התוודעתי לזה לראשונה דרך דף הפייסבוק המושקע ובו שלל סיפורים על דרי המקום. כשנתבקשנו להכין כתבת מגזין לעיתון המונח בידכם, חשבתי שכדאי לחשוף את המיזם לסטודנטים באוניברסיטה. פניתי ליגאל "קרניבור מושבע" , שאלתי אותו האם הוא מוכן לקפוץ איתי לביקור קצרצר ולהכיר את הצד החי של נתחי הבשר אותם הוא נוהג למלא את תאבונו. יגאל היסס תחילה, אולם בסופו של דבר השתכנע ובחר להצטרף יחד עימי לסיור בחווה. המפגש עם ההולכים על ארבע נקבע יום לפני ליל הסדר, תאריך סמלי. 0333 שנה קודם לכן, חלק מבעלי חיים אלו שימשו להקרבת קורבן הפסח. כעת, אנו בדרכנו לפגוש את אותם אלו שניצלו מלהפוך לשניצל או לסטייק רך ועסיסי בארוחות החג.

סיפורו של ברוך

הגעתי בגפי למקום, אחת המתנדבות במקום, קיבלה את פניי. בידה דלי אוכל, נוכחתי לדעת ששעת ארוחת הצהרים הגיעה. המתנתי בסבלנות לבואו של יגאל למקום כדי שנוכל להתחיל בהכנת החומרים לכתיבת כתבה זו. כעבור רבע שעה, יגאל הגיע, את פניו קידם בברכה ובשמחה "ברוך", כבש בוגר, זקן השבט במקום. ברוך הוא אחת העדויות להזנחת בעלי החיים בטרם הגעתם לחוות החופש. טרם הגעתו לחווה, הוא נמצא קמל ומוזנח באחת מפינות החי במרכז הארץ. ברוך היה חלק מאותם בעלי חיים שהוחרמו מן החווה בשל החולי. לאחר שהוחרם, עבר שיקום אינטנסיבי שנמשך כחודשיים ולאחר מכן בתום הטיפול הרפואי הועבר ל"חוות החופש". שטח החווה הוא די קטן אולם השמחה שמרעיפים דרי המקום הוא גדול מנשוא. בשטח המיועד לפרות, אחת המתנדבות במקום ממלאת את כלי האוכל בחסה טרייה. מעיין ובובה שתי פרות ועדן העגל חסרי סבלנות, הם עטים על טרפם הירוק כאילו היו זברה בסאוונה של אפריקה. לפתע הגיח למקום חזרזירון קטן בשם יוסי, יגאל התאהב בחיה הקטנה בו במקום.

החווה הוקמה לפני כשלוש שנים על ידי עדית רומנו )03 )ומיטל בן ארי )03 .)שתיהן עזבו קריירה ועבודה לטובת הפרויקט. עדית הייתה אשת עסקים מצליחה, במשך הזמן יצאה למסע הרצאות בנושא מזון, שם נחשפה בין היתר לדבריו של גארי יורופסקי על תעשיית הבשר. מיטל לעומתה, התנדבה בעמותת "Friednly –Vegan "העוסקת בענייני טבעונות במקביל לעיסוקה ככלכלנית בתחום ההייטק. שם נפגשו השניים. "לעדית עלה רעיון להקים כזו חווה לאחר שהיא ראתה תמונה בפייסבוק של ילדים עם בעלי חיים בחוות הצלה והיא הבינה שהשינוי יגיע מהדור הצעיר והמסר החינוכי צריך להתחיל בעודנו צעירים. המפגש הבלתי אמצעי עם בעלי החיים עושה המון ,בטח שרואים אותם במצב האידיאלי שלהם, מחויכים ומאושרים ולא שהם מתבוססים בצואה ל שעצמם וסבלים כמו שאנו רואים ברפתות ובמקומות תעשייתיים המשמשים לכסף ורווח". אומרת מיטל. דברים אלו הציגה עדית בפני מייסד העמותה ומיטל הודיעה לעדית שהיא יחד איתה באותה הסירה.

תיקון עולם

בתום הצפייה בארוחת הצהרים, ניגשנו יחד שנינו עם עדית ומיטל לחדר האורחים לתחילת הראיון. למקום הגיעו גם אורחים לא צפויים, סקרנים לראות מי נוטל מהם את ה"אמא ואבא" שלהם. אלו היו גארי הכבש, אייל הגדי הקטן וחווה הגדייה שתפסה לעצמה תנומה קלה על כיסא המלכות שלצדנו. עדית מספרת לנו, שהמיזם נועד ליצור מפגש בלתי אמצעי בגובה העיניים בין בני האדם לאותם בעלי חיים מהמשקים. היא מוסיפה, שבן האנוש לא רגיל לפגוש אותם במצב האידיאלי שלהם שהם נמצאים במצב של שמחה ושיקום, אלא בדמות משפילה ועצובה ברפתות, בדירים ובלולים או על אותם דוכני בשר בסופר. "הרעיון של המקום הוא לספר ולהעניק ידע על ההשלכות הבריאותיות, האקולוגיות והמוסריות של צריכת מזונות מן החי. להעביר את המסר שכל חתול וכלב הם בעצם עגל וטלה עם הבדלים מזעריים. ברקע נשמעים קולות של תודה מפי הנוכחים על ארבע". לדבריה של עדית, הבדלים אלו נחרתו אצלנו בתודעה בדורות של מסורות והרגלים ומי שמשלם את המחיר הכבד הם אותם בעלי חיים מהמשקים שהם נאנקים מכאב גם ברפתות ובבתי המטבחיים. האני מאמין של חוות החופש הוא שנבראנו לחיות בהרמוניה עם כל מה שסובב אותנו, בני האדם ובעלי החיים. "בדרך התבלבלנו ובמקום אחדות, אימצנו היפרדות שיצרה כוחניות ורדיפת בצע הגורמת לאלימות". כשעדית מדברת, אייל הגדי הקטן מנתר לו משמחה על השולחן, מבקש להביע תודה על דברי הסנגוריה שהוא וחבריו זוכים לה מצד בני האדם במקום.

ברחבי הארץ פזורים פינות חי שונות ובהם לבני האדם גישה לליטופם של עשרות גדיים, כבשים ועיזים. עדית מבקשת לשים את ההבדלים על השולחן, לדבריה: "פה )בחוות החופש( בעלי החיים זה הבית שלהם ואנחנו מספקים את הצרכים שלהם ואין בהם שום סיפוק צורך של האדם חוץ מהצורך לחיות באחווה עם בעלי החיים." היא מדברת על כך שהחיות במקום לא נועדו לשעשוע ולא נמצאים בכלובים. אולם יש כאן שינוי מהטבע כי האדם מעניק להם מזון וטיפול רפואי.

בנקודה הזו יגאל מנסה להבין האם אותם בעלי חיים יכולים להסתדר ללא האדם. הוא מדבר על סרטונים שצפה ובהם האדם עוזר לאותם פרות להמליט. עדית טוענת שאין בעיה בעזרה של הושטת יד אדם לחיה, אבל היא מסייגת את דבריה:" מה שלא בסדר זה לכפות עצמך על אורח החיים שלהם". ההסבר לכך הוא שהפרה ברפת לא בוחרת להיכנס להריון ומזריעים אותה בכוח. כשהעגלים נולדים מסבירה עדית הם אינם יזכו לטעום את חלב אימם כי מתבצעת הפרדה. תוך כדי הסבר, עדית מצביעה על "עדן" העגל ומספרת כי הוא תוצר לוואי של תעשיית החלב ברפתות. "מכיוון שנולד זכר" היא מסבירה :"אין לו כדאיות כלכלית בתוך הרפת ולכן יהפוך לבשר המוגש על צלחות". בשל ייעודו, הוא מוכנס לכלוב קטן ללא יכולת לצאת ולכן הופך לחולני, אנמי ואומלל כי הוא רוצה את אמו לידו ולאחר כשלושה חודשים הוא נשחט. בשל ההפרדה, אותן פרות פועות במשך שלושה ימים ושלושה לילות בקולי קולות וגרונן נשנק מרוב בכי כי הן רוצות את עגליהן שלהן לידן.

עדית טוענת כי שנבראנו לא היינו אמורים להתאכזר לכל מה שסביבנו". היא שמה את הדגש גם על הפן הבריאותי: "החלב הזה הופך אותנו למאוד חולים וגם הבשר וישנם מחקרים שמוכיחים כי המחלות בעידן המודרני". יגאל מבקש לקטוע אותה ומדבר על כך שישנם מחקרים הסותרים את עניין המחלות הנגרמות עקב אכילת החלב והבשר. הוא מבסס את טענותיו בכך שאביו כמנתח והוא מוצא חוסר סידן בקרב אנשים שאינם צורכים חלב ובשר. הוא מוסיף שבאים לאביו מספר רב של קליינטים טבעוניים עם בעיות גדילה ועצמות. מיטל מציינת בפניו שבמדינות בהן אחוזי צריכת החלב גבוהה, אחוז הסובלים מאוספוסרוזיס גם גבוה. מיטל מדברת על כך שהחלב הוא חומר שנצרך עבור התינוק בטבע עד גיל מסוים. אולם אנחנו בני האדם ממשיכים לצרוך חלב גם בגילאים בוגרים ופה מדובר בחלב של יצור השונה מאתנו. היא טוענת שאנחנו בני האדם עברנו איזשהו הליך שגרם לנו לחשוב שחלב פרה הוא נורמלי ובריא עבורנו. יש כאן פגיעה בדרך הטבע , כי הפרה שונה מאתנו פיזיולוגית ואנו בעלי קיבה שונות. חלב נועד להעניק הורמונים לוולד כשהוא קטן. כמו כן, עטיני הפרה ברפתות מגיעים לגודל שאיננו טבעי ובני האנוש הינם קורבנות של תעשיית הכספים. בקרב יגאל ישנה תמימות דעים, הוא סובר שכל מה שאנו עוברים זוהי שטיפת מוח המועברת על ידי החברות הגדולות.

"חרתנו על דגלנו ערכים של אהבה, כבוד, חמלה והרמוניה". עדית ומיטל מרעיפות אהבה על איילי הטלה. (צילום: תמר אלמוג הלחמי)

נושא השחיטה הוא מורכב, בקרב יהודים דתיים, הדעה הרווחת היא שהשחיטה היהודית הינה המוסרית ביותר. מיטל מבקשת את ההתייחסות לסוגיה זו: "לפני אלפיים שנה לא היה את המכשור שקיים היום להרוג בעל חיים. אני לא מאמינה שזה הומני. אז אולי לפני 0333 שנה ,השיטה הייתה לחתוך את הוריד הראשי כדי שכמה שיותר מהר יאבד את ההכרה". היא מנסה להשליך את העניין לימינו אנו כשאנחנו לוקחים את חיית המחמד שלנו להרדמה:" אנחנו לא אומרים לרופא תחתוך לו את הוריד בעודו בהכרה מלאה, אנחנו פשוט נותנים לו זריקת הרדמה כדי שפחות ירגיש". לטענתה, שיטה זו הייתה נכונה לפני כאלפיים שנה אבל לא לימינו אנו. היא סוברת כי אין קשר בין הומניות לנטילת חיים מבעל חיים. עדית מבקשת להוסיף על דבריה של מיטל: "מעבר לשחיטה, אם אנחנו מוכנים לקבל את זה שלבעלי החיים יש תודעת מסוימת, הם יודעים שהם עומדים להישחט. הם מלאים פחד וחרדה ומנסים לברוח אבל אין לאן".

אנחנו מבקשים לקחת אתנחתא "קלה" מהסיפורים הקשים סביב ההליך אותו עוברים בעלי החיים במשקים. אנו פונים למיטל ועדית בבקשה שיספרו לנו קצת על עצמם וכיצד גמלה בליבם ההחלטה להקים את החווה. מיטל מספרת:" לפני כשלוש וחצי שנים התנדבתי בעמותה המקדמת אורח חיים טבעוני". במסגרת ההתנדבות, פגשה את עדית ואז עלה הרעיון להקים חווה לאחר שהאחרונה נחשפה בפייסבוק לחוות הצלה בה ילדים מחוברים לבעלי חיים. "עדית הבינה שהשינוי יגיע מהדור הצעיר, והמסר החינוכי צריך להתחיל בעודנו צעירים והמפגש הזה הבלתי אמצעי עם בעלי החיים עושה המון. בטח שאנו רואים אותם במצב האידיאלי שלהם שהם שמחים, מאושרים ומחייכים ולא מתבוססים בצואה של עצמם כמו שאנו רואים ברפתות ובמקומות תעשייתיים המשמשים לכסף ורווח".

אחזקת חווה בסדר גודל שכזה מצריכה תקציב רב, תנאי המחייה של בעלי החיים מחייבים כמויות גדולות של אוכל. כמו כן, הטיפול בהם כרוך גם בהוצאות לא מעטות. מיטל מסבירה לנו כי המיזם ממומן על ידי תרומות ואין שום תמיכה חיצונית נוספת. "אנחנו משקיעות 0033 ₪ מדי חודש רק על נסורת כדי שלא יישאר שתן וזוהמה אשר יגרמו לבעלי החיים לחלות במחלות". עדית מסבירה שהן לא רוצות להגיע למצב שבו הן מתעסקות כל הזמן בעניין התקציב וזונחות חלילה את הפן החינוכי. לאחר מכן היא מחליטה לגולל את סיפורם של יוסי ועמרי, שני חזירים אותם היא מגדירה כ"נס". "עמרי הגיע שמנמן וחמוד כמו שצריך להיראות בעל חיים ויוסי לעומת זאת הגיע במצב מאוד חולני, רזה ולא רוצה לאכול ולשתות". מיטל מוסיפה כי עמוד השדרה שלו בלט כלפי חוץ. באחד מלילות שישי, מיטל שמה לב כי מצבו של יוסי הולך ודועך והחליטה לצלצל לווטרינר שמבין בחיות משק אבל לא בחזירים. באותה העת הוא סעד עם משפחתו את סעודת ליל השבת ומיטל הפצירה בו להגיע. בסופו של דבר השתכנע והגיע לטפל בו, הביקור הזה עלה כשש מאות שקלים. "אנחנו לא רוצות להגיע למצב שבעל חיים יגסוס ואנחנו נשאל את עצמנו האם להזמין וטרינר".

מפגש בין עולמות

ייעוד החווה טומן בחובו הזמנת מבקרים שאינם צמחונים וטבעונים, הבאתם לסיור וסיפורם של דרי המקום. בעוד כחצי שנה מנהלות החווה מקוות לסיים את שלב א' ואז לפתוח את המקום למבקרים. עדית מבקשת להסביר כי הן לא מבקשות להטיף, אלא מבקשות להעניק ידע שנגזל מאנשים עקב פרסומות המנטרלות את היכולת להיות בעלי מצפון. "יש משפט מאוד יפה שאומר, מה שקשה לך לראות בעיניים לא טוב לך לעכל בבטן". עדית אומרת לנו ומביאה את פרשנותה למשפט:" אני מעריכה שאם אני אזמין אותך לקטיף תפוחים או מלפפונים, העיניים שלך מאוד יחגגו, לעומת זאת הזמנה לרפת , לול ולבית מטבחיים, העיניים לא ירצו לראות ולכן הגוף לא ירצה לעכל כי אנחנו יצור הוליסטי". הן רוצות לגרום לאנשים להקשיב לבטן, לאוזניים שלהם. "יש כאן חוויה של כל החושים, המפגש עם בעלי החיים וההקשבה לסיפורם ולהריח כמה הם לא מסריחים". בנוסף מתוכנן להיום מוקם מזנון על טהרת הטבעונות ולהוכיח לאנשים שניתן ליצור מגוון מאכלים שלא דרך החי. עדית מציינת שהמגע עם בעלי החיים הוא דבר מרפא. לעתים מגיעים לחווה אנשים שחוו חולי או טראומה ובדרך המישוש הם יוצאים לדרך חדשה. "כשהכול רגוע ללא אלימות וניצול, הנפש והגוף מתרפאים" היא מסבירה.

צוות החווה התעקש להקים את המקום במרכז הארץ כדי להוות מרכז מבקרים. " אנו רוצות להביא בעתיד בתי ספר , בעיקר בגילאי העשרה שהינם גילאים רכים ומצפוניים שאינם חרוטים בהרגלים השקריים בעינינו שגדלנו עליהם". אותם ילדים יכולים לשנות את אורח החיים שלנו ללא תלות בהורים. "יש לנו צוות מתנדבים שמכין מערכי חינוך של אנשים חינוך, פסיכולוג, מאיירים". המטרה מבחינתן היא הגעה פיזית לבתי הספר, העברת הרצאות בדבר חוות החופש ולהביא את השמחה של בעלי החיים. החלום שלהם הוא לפתוח גן ילדים בחווה שיגדלו לתוך הרעיון. יגאל ואני מתלהבים מהרעיון, מי יודע אולי בעתיד שנינו נשלח את ילדינו ללטף טלה במקום לאכול אותו על מצע חסה. כיום מורשים להיכנס למקום ילדים מגיל 03 ומעלה. לעתים הן נתקלות בשאלה מדוע הן משקיעות ממרצם וזמנם בבעלי החיים במקום בזכויות אדם. עדית מסבירה בתגובה:" זה לא סותר, זה הכול ביחד , אנחנו מאמינות שילד מגיל אפס שהוא ילמד לחמול ולדאוג לחלש ממנו שלא יודע לדבר והולך על ארבע, הוא ילמד לא להיות אלים כלפי בני אדם". מיטל מוסיפה שיש כאן גם קבלה של השונה שתמנע בעתיד את האלימות שנובעת לעתים מצחוק על האחר. "כולנו רקמה אחת ולכן זה לא יכול ללכת יחד עם התעשיות כי שם יש אלימות". עדית מסבירה. "יש כאן גילוי של טבע וויתור על הנאה עצמית כדי להתחשב בחלש מאתנו" הן סוברות. הפתרון לקץ התעשייה יבוא מהכיוון של בני האדם: "זה הכל תלוי בביקוש" מיטל טוענת. החיות בחווה הם שגרירים של אחיהם במרחבי המשקים, יש להם שמות והם בעלי זכויות. האמון שלהם נבנה בין היתר על ידי האווירה הרגועה במקום. לידינו מתיישבת חווה, עיזה שחורה שנהנת מכל רגע, בעיקר מאור זרקורי הסמארטפונים.

עדית מבקשת להדגיש: "אנחנו לא נכנסות לצלחת של אף אחד. חרתנו על דגלנו את הערכים של אהבה, כבוד, חמלה והרמוניה. ואנחנו יודעות שאם אני רוצה לבקש ממך כבוד וחמלה לברוך , קודם כל צריכה להיות לי כבוד וחמלה אלייך. אני לא יכולה לבקש ממך משהו שאני לא נותנת לך."

אנו מבקשים בנקודה הזו לערוך סיור קצר. עדית נפרדת מאתנו לטובת מספר טלפונים שאינם מפסיקים לצלצל. מיטל לוקחת אותנו למגורים של החיות. המקום מחולק למספר תאים, בכניסה לכל חדר יש שלט המורה על דיירי המקום. אל המקום מתלווים אלינו גיא וברוך, מתעקשים להעניק לנו הסבר גם מהזווית שלו. מיטל מכניסה אותנו לתוך החדרים המאובזרים בכיסא, מיטה, אמצעי חימום, מתקן לאוכל ושוקת מים. יגאל בעיקר מתלהב מהחדר של יוסי ועומרי:" החברים שלי" הוא מכנה אותם. אני קצת נבהל מללטף את יוסי החזרזירון, כאחד שגדל שחזיר הינה חיה טמאה גרמה לי בתחילה תחושה של ניכור. אולם, אזרתי אומץ וליטפתי את יוסי שלא הסתיר את חיבתו אלי בחזרה. מיטל מסבירה לנו שהיא מחליטה מתי הדיירים נכנסים לחדרים. משם אנו ניגשים לעדן העגל שלא מפסיק להתרפק עליי, בתחילה אני נבהל, אבל מתחבר מהר מאוד כאילו היה אחד מחיות המחמד בביתי.

עדית ומיטל מבקשות לחתום את ביקורנו במסר שאנו חיים כיום באי שפיות קולקטיבית. הן מדמות את בעיית צריכת הבשר באמצעות צורת העבדות שנתקיימה בעולם לפני כ-03 .לטענתן, תופעה זו של העסקת עבדים שחורים נתפסה כנורמלית בעיני היישוב, אולם היו כאלו שהאמינו שצריך להעניק להם זכויות. אותו הדבר הן מבקשות לבצע גם בעולם החי: "מיטל ואני הן אחת הזרועות שמזרזות את התהליך להחזיר את זה לשפיות, אם אני עשיתי את זה כל אחד יכול".

 

דבר הקרניבור

איפה כאן השווארמה?

מאת יגאל גלר

האמת, קיוויתי שכקרניבור מושבע הביקור ב"חוות החופש" יספק לי אליבי מושלם. חיות זה נחמד, נכון, אבל יותר נחמד כשהן יושבות על הצלחת שלי. מצד שני, הבטחתי לעצמי לשמור על ראש פתוח. לכו תדעו, אולי פתאום תצנח עליי משמיים תובנה שאכילת בשר לא באמת הכרחית, ושבעצם כולנו שבויים בהבניות חברתיות קדומות ומוטעות.

בצעדיי הראשונים לתוך בית המלון לחיות (רפת חמישה כוכבים מינימום) תפסו את תשומת לבי החדרים הפרטיים של בעלי החיים במקום. על כל דלת היה תלוי שלט בסגנון "כאן גרים בכיף…". חייב להגיד, בעיניי המראה הזה היה קצת מוזר. לא רק שמעניקים שמות אנושיים לכל חיה וחיה, אלא גם מקום מגורים בדיוק כמו אצל בני האדם. ללא ספק, ההתייחסות לחיות בחווה לא נופלת מזו שמקבלים אורחים במלון בוטיק מפנק.

החוויה בחווה, צריך לומר, משחקת על הרגש האנושי וההומני שיש כנראה לכל אדם איפשהו. חיות חמודות ולא מזיקות רצות בין הרגליים ומנסות בכל דרך להתקרב לבן אנוש למען אינטראקציה חברתית. החשש שלי היה שברגע שאגיע לשם והטבעונים יגלו שאני קרניבור, יסתכלו עליי ככופר בן כופרים. שבמקום להתמקד בלראיין את שתי היזמיות שהקימו את החווה, השיחה תתמקד בי כפרא אדם אוכל בשר.

להפתעתי הטובה, מסע השכנוע הטבעוני וההתמקדות בי כאוכל-כל לא החזיקו מעמד הרבה זמן. יותר מזה, אני מודה בפומבי, כן, התחברתי לשני החזרזירים (במיוחד ליוסי המלך) החמודים והקטנים שנגעו לי בלב. תכל'ס, הדבר שהכי רציתי לעשות זה לקחת את שניהם ו"לאכול" אותם מרוב חמידות. רק שאם הייתי עושה את זה, כנראה הייתי מוצא את עצמי צלוב בסגנון רומאי עתיק.

ללא ספק, הביקור בחווה העלה בראשי מחשבות נוגות על החיות. על העובדה שלא הכרתי אותן כך, במצבן הטבעי, כשהן מאושרות ומשחקות עם כולם. כיף לראות יצורים חמודים משחקים אחד עם השני כמעט כמו בני אדם. החוויה אדירה ושווה.

בשורה התחתונה, אמליץ לכל אחד לבקר בחוות החופש, כי בסופו של יום אין אדם בעולם שיתנגד להיכרות אישית עם מי שבדרך כלל מוגשים לנו מחוממים וטעימים. מה שכן, היה לביקור חיסרון אחד בולט מאוד: לא הצלחתי למצוא שווארמה אחת טובה באזור כדי "לעכל" את המראות החמודים.